<h1>פסקי הרי"ד — נדה</h1>
<h2>דף ז:</h2>
[נדה כ"ד ע"ב] מתני' המפלת שפיר מלא מים, מלא דם, מלא גנינים, אינה חוששת לולד, ואם היה מרוקם תשב לזכר ולנקבה. המפלת סנדל או שיליא, תשב לזכר ולנקבה. (כ"ו ע"א) שיליא בבית הבית טמא, לא שהשיליא ולד, אלא שאין שיליא בלא ולד. ר' שמעון אומר נימוק הולד עד שלא יצא. פי' שפיר הוא שהעובר עומד בתוכו והוא עומד בתוך השיליא, ואם היה מלא מים או דם או גנינים, כמין דמויות חלוקין זה מזה, אינה חוששת לולד. בשלמא דם ומים ולא כלום הוא, אלא גנינים ניחוש שמא ולד הוא ונמוח, אמר רבא מלא תנן, אם איתה דאיתמח מיחסר הוה חסר. רב אדה בר אהבה אמר גנינים תנן, אם איתה דאיתמח כוליה בחד גונא הוה קאי.
[נדה כ"א ע"א] מתני' המפלת כמין דגים וחגבים שקצים ורמשים, אם יש עמהן דם טמאה ואם לאו טהורה. המפלת כמין בהמה חיה ועוף בין טמאין בין טהורין, אם זכר תשב לזכר, ואם נקבה תשב לנקבה. אין ידוע, תשב לזכר ולנקבה, דברי ר' מאיר, וחכמים אומרים כל שאין בו מצורת האדם אינו ולד.
[נדה מ' ע"א] יוצא דופן אין יושבין עליו ימי טומאה וימי טהרה, ואין חייבין עליו קרבן. ר' שמעון אומר הרי זה כילוד. כל הנשים מיטמאות בבית החיצון, שנאמר (ויקרא ט"ו) דם יהיה זובה בבשרה, אבל הזב ובעל קרי אין מיטמין עד שתצא טומאתן בחוץ. היה אוכל בתרומה והרגיש שנזדעזעו אבריו, אוחז באמה ובולע את התרומה. ומיטמין בכל שהן, ואפי' כעין החרדל ובפחות מכן. פי' יוצא דופן, הוא שקרעו את הבשר מבחוץ כנגד בית הרחם, ואין האשה מתה בכך, דתנן באילו טרפות (חולין נ' ע"ב) בשר החופה את רוב הכרס ברובו. וגם קרעו את עור הרחם, והוציאו העובר משם, ואין מתה בכך, דהתנן (שם נ"ד ע"א) ניטל האם כשרה, וכל שכן נקרע, ואחרי כן נתרפאת.
[נדה מ' ע"א] אמר ר' מני בר פטיש מאי טעמי' דרבנן, אשה כי תזריע וילדה זכר (ויקרא י"ב), עד שתלד ממקום שמזרעת. ור' שמעון, ההוא שאפי' לא ילדה אלא כעין שהזריע אמו טמאה לידה. ור' שמעון מאי טעמא, אמר ריש [לקיש] אמר קרא ואם נקבה, לרבות יוצא דופן, פי' דתלד הוא קרא יתירא. ורבנן, ההוא מיבעי לי לרבות טומטום ואנדרוגינס, דסד"א זכר ונקבה כתיב, זכר ודאי ונקבה ודאית אבל טומטום ואנדרוגינס לא, קמ"ל.
<h2>דף י.</h2>
ואם הפילה לארבעים אינה חוששת לולד, שעדין לא נגמרה צורתו. אבל ליום ארבעים ואחד יש לחוש לנדה, שמא לא היה שם ולד, וקסבר ת"ק שגם הנקבה נגמרת [למ'], הילכך יש לחוש גם לנקבה. אבל ר' ישמעאל סבר שאין צורת הנקבה נגמרת אלא לשמנים ואחד, הילכך בפחות מיכן אין לחוש אלא לזכר ולא לנקבה.
[נדה ל' ע"ב] ר' ישמעאל אומר כולי. תניא אמר ר' ישמעאל טימא וטיהר בזכר וטימא וטיהר בנקבה, מה כשטימא וטיהר בזכר יצירתו כיוצא בו, אף כשטימא וטיהר בנקבה יצירתה כיוצא בה, אמרו לו אין למדין יצירה מטומאה. ד"א טעמא דר' ישמעאל דאמר קרא (ויקרא י"ב) ואם נקבה תלד, הוסיף הכתוב לידה יתירה בנקבה. פי' דהאי תלד קרא יתירא הוא, דהכתיב וילדה זכר, ואיבעי ליה למיכתב ואם נקבה בלחוד. וחכמים אומרים כולי. חכמים הינו ת"ק, וכי תימא למסתמה כרבנן, פשיטא יחיד ורבים הלכה כרבים. מהו דתימא מיסתבר טעמיה דר' ישמעאל, דקא מסייעי ליה קראי, קמ"ל. פי' כל חכמים הוא סתם, ואע"ג דת"ק נמי חכמים משמע, אי לאו חכמים דסיפא הויא לה סתם ואחר כך מחלוקת, שהרי שנה חלוקת ר' ישמעאל, ומשום דמסייעי ליה קראי הוה פסיקנא הילכתא כותיה, קמ"ל וחכמים אומרים, דתהיוי מחלוקת ואחר כך סתם.
<h2>דף יז:</h2>
[נדה י"ד ע"א] דרך בנות ישראל משמשות בשני עדים אחד לו ואחד לה, והצנועות מתקינות להן שלישי, אחד לתקן להן את הבית. נמצא על שלו, טמאין וחייבין בקרבן, נמצא על שלה איותיאוס טמאין וחייבין בקרבן, נמצא על שלה [לאחר זמן] טמאין בספק ופטורין מן הקרבן. איזהו אחר זמן, כדי שתרד מן (הקרבן) המטה ותדיח את פניה. ואחר כך מטמאה מעת לעת, ואינה מטמאה את בועלה, ר' עקיבא אומר מטמאה את בועלה. ומודים חכמים לר' עקיבא ברואה כתם שמטמאה את בועלה. דרך בנות ישראל משמשות בשני עדים אחד לו ואחד לה, כדי לקנח בהן לאחר תשמיש. והצנועות מתקינות להן שלישי, אחד לתקן את הבית, לבדוק קודם תשמיש ולהכין עצמה לבעלה. והוא הדין לכל הנשים, כדתנן בפרקא קמא (י"א ע"א) ובשעה שעוברת לשמש את ביתה, והאי דנקט צנועות מפרש בגמ' בפרקא קמא עד שבודקת בו לפני תשמיש זה אין בודקות בו לפני תשמיש אחר, וזהו מתקינות להן שלישי עד שאינו בדוק בו פעם אחרת. נמצא דם על שלו, בידוע שהיה דם בשעת תשמיש. נמצא על שלה איותיאוס, פי' מיד לאחר בעילה. גם זה טמאין בודאי וחייבין בקרבן. אבל אם נמצא על שלה לאחר זמן, ששהתה יותר משיעור אותיאוס, טמאין בספק, שלא נתברר אם היה דם בעת תשמיש אם לאו, פטורין מן הקרבן. וליחוש דילמא מאכולת הוא, פי' כשנמצא על שלו אמאי מחייבינן להו בקרבן, ודילמא דם מאכולת הוא ונמצאו מביאין חולין לעזרה. אמר ר' זירא אותו מקום בדוק הוא אצל מאכולת, פי' דודאי אין שם מאכולת והאי דם מגופה אתא.
[נדה י"ד ע"ב] ת"ר שיעור אותיאוס, משל לשמש ועד שהיו עומדין בצד המשקוף, עם יציאת שמש נכנס עד, הוי אומר עד שאמרו לקינוח ולא לבדיקה. פי' שיעור אותיאוס לא נאמר כי אם לקנח מבחוץ ולא לבדיקת פנים לחורין וסדקין, שאם כן שהתה יותר מכשיעור, ואין כאן אלא טומאת ספק ואשם תלוי. תנא וחייבין באשם תלוי. פי' אנמצא על שלה לאחר זמן קאי, דקתני מתני' ופטורין מן הקרבן, והאי תנא מחייב להו באשם תלוי. ותנא דידן מאי טעמא, לא קתני אשם תלוי. בענן חתיכה משתי חתיכות, דכתיב באשם תלוי (ויקרא ה') אחת מכל מצות י"י, וקסבר יש אם למקרא, מצות קרינן, הילכך בענן שתי חתיכות אחת של איסור ואחת של היתר ואכל את אחת מהן ואינו יודע איזו מהן אכל. ותנא ברא סבר יש אם למסורת, ומצוות כתיב.
